תוכן

טו) אמר הכותב, פקח עיניך בענין החותם הזה, והנלע"ד בזה הוא, כי כמו שנתבאר, שאין ז"א יכול לקבל את הנפש והרוח והנשמה שבו, הנקראים אורות ועצמות בלא כלים, כי עשר ספירות, הם הכלים והגוף, ובתוכם מתפשטים האורות, שהם נר"ן, והם נקראים בשם מוחין דעיבור ויניקה וגדלות, כי הנפש נכנסת בזמן העיבור, והרוח בזמן היניקה, והנשמה אחר היותו גדול ואיש בן י"ג שנה ויום א'. וכמו שאיננו יכול לקבל אורותיו הנז', עד שבתחילה יתלבשו תוך הכלים דנה"י דאימא, ואח"כ נכנסים תוך ג' ספירות ראשונות דז"א, שהם חב"ד שלו, בבחי' כלים, והם נקראים תלת חללי גולגלתא. ונמצא כי המוחין הם אורות ולא כלים, בין בעיבור, בין ביניקה, בין בגדלות. והנה הכלים של נה"י דאימא, הם ארוכים, ומתפשטים בב' הקוים דז"א. אבל כלי היסוד דאימא, הוא קצר, ואיננו מגיע רק עד החזה דז"א. וכשאח"כ מתגלים אורות החסדים למטה מהחזה, מוכרח הוא, שאין נשמה בלא גוף, ואין אור בלי כלי. ולכן אעפ"י שהכלי עצמו אינו יורד למטה, עכ"ז נמשכת הארתו למטה, להלביש את אורות החסדים. וכן כללות החסדים שביסוד דז"א, ושבמלכות שבו, אינם בלתי לבוש, אלא ע"י הארה הנמשכת מן הכלים של אימא כנזכר. ובלי ספק, כי הארה זו, היא איזו בחי' חיצונה שבכלים שלה, והיא היורדת להלביש את אורות היסוד ומלכות דז"א, וחיצוניות הכלי הזה, ודאי שהיא גרוע מן הכלים העליונים, ולכן נקרא בחי' חותם בעלמא.